יום הזיכרון 2013

35 שנים הייתי נשואה למי שאחיו דני נפל במבצע סיני, בקרב על המיתלה.

לא הכרתי אותו. 

מדי יום זיכרון, במשך 35 שנים, עמדתי  ליד קברו של דני בטקס בבית הקברות  הצבאי בקריית שאול.

עם הגירושים נפרדתי מהחלום על הנצח, מהחלום על האהבה הנצחית,  על ניצחון המשפחה ועל הזיכרון שיישמר לעד.

נפרדתי מטקס יום הזיכרון בבית הקברות  הצבאי.

כשאני עומדת דום בצפירה מול הים הנשקף מחלוני, וכל משפחתי - בנותיי ובעלי  לשעבר - עומדת ליד הקבר עם משפחתו החדשה, אני בוכה על אובדן הנצח והאשליה.

כשהייתי קטנה

 פעם כשהייתי קטנה

הוצאתי חֲצִי לֶחִי לשרה'לה השמנה

והתחבאתי מאימא שלה מאחורי הדלת -

בפינה.

לאורי על הראש הורדתי לבנה

כי רצה לשחק עם ילדה של שכנה.

ואימא אמרה: מיד צורחת

פותחת פֶּה גדול לבלוע כל מה שרוצה.

ואבא אמר: לא מחכה לקבל אהבה

לוקחת בכל פֶּה ועם כל הנשמה.

ואחותי הגדולה דפקה את הראש בקיר:

רק פֶּה מזילה,

בובות מדברות עומדות בשורה,

אופניים כחולים ושאר הבכורה.

והיום, אחרי אין סוף שנה,

אני רק אומרת בלבי: "פעם כשהייתי קטנה"

ולא לוקחת אפילו אצבע לַפֶּה,

סתם בוכה.

פעם כשהייתי קטנה

לא ויתרתי על אף נעל של בובה.

מרץ 1988