הימים האחרונים של זהר כאישה נשואה

"כבר עשר שנים" חשבה לעצמה בדרכה למשתלה לבקש מאילן הַ"נוֹיְנִיק", שישה עשר ורדים ליום ההולדת של שרון. בדיוק לפני עשר שנים טיפסה במדרגות, נרשמה אצל האחות בקבלה, נמצא התיק שלה בין שאר התיקים, נכנסה לחדר ההמתנה, ישבה על הכיסא הלבן, היחיד הפנוי, לקחה "לאישה" מהשולחן העגול שעמד בפינה, חיפשה את התאריך וגילתה שהחוברת ישנה. "לפני האסון" אמרה בלבה ודפדפה. קראה מילה פה, משפט שם, התעכבה על התמונות, חיפשה שמות מוכרים במדור הרכילויות. שכחה היכן ולמה היא כאן עד ששמעה את הרופא קורא בשמה. הוא לא היה מסוג הרופאים הנחמדים ששואלים שאלות סתמיות שאין בהן הכרח. הוא היה ענייני, מאוד אחראי, ומכיוון שיילד לה כבר שני ילדים זכר אותה היטב. "שמעתי", אמר כשנכנסה, "אני מצטער. מה שלומך"? הנהנה. זו שאלה שהיא לא יודעת למצוא לה תשובה. לכן אמרה "אני חושבת שאני בהיריון" ושתקה. הרופא התבונן בה "את זה נוכל לבדוק. את רוצה?" רוצה מה? לבדוק? היריון? מה תגיד לו, שזה לא כמו בספרים? באיזו תמימות האמינה שהספרים הם בית ספר לחיים. פעמיים בשבוע הייתה רוכבת לספרייה העירונית , מדוושת זקופה על האופניים הכחולים שקיבלה מההורים מתנה ליום ההולדת השישה עשר שלה, " כאילו בלעה מטאטא" צחקו עליה הבנים. Sweet Sixteen"" צוחק אילן "כמה מהר עברו השנים", מגיש לה זר של ורדים אדומים, היא מושיטה את היד ולרגע שניהם מחזיקים בזר, היא מתעלמת, מעיפה מבט סביב ומבקשת עוד ורד אחד לבן לשנה הבאה. ממלמלת "תודה" והולכת. הייתה תולעת ספרים. מתגלגלת לחלוטין בתוך הדמויות, נוטלת חלק פעיל בכל מה שקורה בין הדפים, מתפלשת בדמעות בהנאה מזככת, מכסה את הראש בכרית ברגעי המתח, הופכת את הספר, לקרוא מהסוף להתחלה, להשתחרר מהאימה. כמו אבא שתמיד קרא את הספרים מהסוף להתחלה. "את יכולה להתכונן" אמר הרופא והורה בידו על החדרון הקטן שמעבר לווילון. "דיטה בת אדם", ספר שאימא קראה בפולין כשהייתה בגילה, בכריכה ירוקה מרופטת, ירוק בקבוק, דפים צהובים שספגו ריח אבק וטיפות חומות כמו הכתמים על הידיים של אימא. מה היה שם? מגיעה לחדר. מסדרת את הפרחים בצנצנת הכחולה. הטלפון מצלצל, אבא ואימא רק רוצים לשמוע את קולה, לוודא שלא שכחה להניח את המתנה שלהם ואת הברכה על שולחן יום ההולדת ולהתנצל שלא הצליחו להגיע. אימא אומרת שאבא לא מרגיש כל כך טוב ואבא אומר שאימא לא סובלת את החום. היא גוררת את הכבל המאריך לאורך החדר, ותוך כדי כך מדווחת בטלפון: "אני פותחת את הארון, מוציאה את המתנה, עכשיו את הברכה, אני חוזרת לשולחן, מניחה את שניהם על הכיסא לצד הוורדים שבצנצנת הכחולה" אבא צוחק "אלה ספרים ששרון ביקשה" . מסרטים פחדה. בפעם הראשונה נלקחה לקולנוע "מגדל" בכוח. אבא חשב כנראה שאת הפחד הזה צריך להרוג כשהיא עדיין קטנה. כשכבו האורות קפאה, כשקפץ הנמר על סאבו, חצי גבר עירום וחצי עטוף בעור חיה, הפילה את הראש על הברכיים של אבא ולא היה כוח בעולם שיכריח אותה לצפות בתמונות שממשיכות להתגלגל על הבד, בלתי תלויות במבטה. כמו החיים, חשבה. הורידה את התחתונים, הניחה אותם על השרפרף שעמד בפינה, יחפה טיפסה לכיסא הטיפולים, השחילה את הרגליים בתוך הטבעות, החצאית מכסה. תמיד הקפידה להגיע אל רופא הנשים בחצאית, או בשמלה. בחדר ההמתנה הייתה בודקת את כל הנשים, לא מבינה איך אפשר לבוא לבדיקה במכנסיים. שואלת את עצמה איך הן עוברות את המטר שבין השרפרף לכיסא הטיפולים בחצי גוף עירום בעוד הרופא עוקב אחריהן מעכסות בנעלי עקב, או יחפות ... התחפרה למצב המוכר 'לא שומעת לא יודעת' .... "בחיים" אמרה לחוה כשעבדו בפרדס בתקופת הגרעין, "הכי חשוב בלי סודות בעל זה חבר לחיים מה טעם להתחתן ולהמשיך לרוץ לחברה עם כל בעיה תמיד בספרים מתחילים האסונות עם הסוד הראשון כמו נורה ב"בית הבובות...". מרוב התלהבות על הגילוי המרעיש שכחה לשים פסיקים, לקחת אוויר לנשימה "לו נורה הייתה מספרת לטורוואלד כבר בהתחלה לו היו מדברים בגלוי על הכול לא היה קורה מה שקרה אני לא רוצה להיות במקום אותה מורה שאחרי עשר שנות נישואים גילתה שבמיטה על ידה שוכב מדי לילה גבר האונס נשים בנימוס לא רוצה לומר יום אחד על בעלי 'לא הייתי מאמינה' ". "מתי וסת אחרונה?" שואל הרופא "שבועיים לפני יום כיפור". המילים נופלות כמו תקתוק במכונת כתיבה. יוסי היה מתלונן "למה את לא רושמת?" אף פעם לא זכרה את התאריכים המדויקים, הייתה נותנת בהם סימנים. יום לפני ששרון איבדה את השעון שקיבלה מסבא; ביום שזיו נכנס לפעוטון . "אף פעם אי אפשר לדעת אצלך מתי הימים הבטוחים" רטן בניסיון כושל לא להאשים, נתן לה נשיקות לילה טוב שגרתיות על המצח, על עין ימין, על עין שמאל, התהפך על הבטן, הפרצוף לצד השני. הרופא הניח כף יד על בטנה "לשחרר" ביקש "לנשום נשימה עמוקה". באופן אוטומטי, רק ראתה את מכשיר המתכת מתקרב אל גופה, הפסיקה לנשום, מכווצת את כל השרירים. "עד כמה שאני רואה אין היריון, אבל ליתר ביטחון צריך לתת בדיקה" ויצא לחדר השני. קמה. התלבשה. "פגשתי אותו כמה פעמים בהפגנות" אמר הרופא כשנכנסה והתיישבה מולו, חיכתה. שוב לא מצאה מה להגיד ורק הנהנה. "מה שלום הילדים?" ניסה לדובב אותה "טוב, תודה" הרים מבט ונעץ בה מבט שואל "זיו עוד קטן ושרון...." השתתקה " כבר בת שש". נתן לה את ההפניה לבדיקה ואמר שלא כהרגלו "תשמרי על עצמך. אודיע לך כשאקבל את התשובה". יום אחרי שאילן אמר לה בבריכה שהיא מגדלת ציפורניים של מכשפה באצבעות הרגליים, נסעה לתל אביב וקנתה כתונת לילה קצרצרה, שקופה. הסתובבה סביבה, הלכה וחזרה, כבר עמדה לצאת ושוב ניגשה, הורידה מהקולב ובלי למדוד מול המראה, שילמה ויצאה. בערב, כשיוסי ישב ליד המכתבה, מסכם סיכומים, משהו ששייך לעבודה, ניגשה מאחור, חצי עירומה בכתונת החדשה, הניחה ראש על כתפו והתפנקה. הושיט יד שמאל, ביד ימין המשיך בכתיבה, ליטף אותה על הראש, וכשאמרה "מאוחר", ענה "מיד אני בא". היה כבר בוקר כשנתן לה נשיקה, לבוש בבגדי עבודה, ואמר "קומי. אני רץ. יש קפה על השיש. אל תפתחי תריסים, אילן שוב פתח ממטרות בלי לבדוק עד היכן הן משקות". מוציאה מפה לבנה מהארון, פורשת אותה על השולחן, מעמידה במרכזו את צנצנת הפרחים, מוציאה מהמגירה את הברכה המצוירת שזיו הכין בשם שניהם ומשעינה אותה על הצנצנת, מתרחקת מעט בוחנת את הציור "יפה בשביל ילד בגילו". מדי פעם הייתה קולטת מבט של אילן מקצה חדר האוכל והייתה משתעשעת. משיבה מבט ובלב אומרת "נראה מי ישפיל עיניים ראשון". מחייכת לעצמה, משחקת משחקים של ילדים. לילה אחד בחצות, אחרי סרט בחדר האוכל, ראתה אותו מתגנב לאחד החדרים הנטושים, וכמה דקות אחריו מתגנבת לאותו חדר אורה. שוב חייכה לעצמה, כמי שהתשוקות של אחרים גלויות לפניו. כמי שמחוסן. למחרת תקעה באילן מבט מקצה חדר האוכל ועיניה אומרות "ראיתי", ושפתיה מחייכות בעליונות. בבחינת לי זה לא יכול לקרות. כשהייתה עוברת על פניו בשביל היו מעיפים מבט, מחייכים חיוך. למתבונן מהצד היה ודאי נדמה שזה חיוך חסר משמעות אבל מהכתף שלה לכתף שלו מושכים חוטים וככל שהזמן עובר החוטים עבים יותר, הולכים ומתקצרים. מתעבים, מתקצרים, מתוחים וצוברים כוח. במסיבת פורים האחרונה לפני האסון דחף אותה אילן למטבח וניסה בכוח להיצמד לגופה ולהצמיד את פיו לפיה. הורידה את הפנים, ניסתה להתחמק מאחד הצדדים, תפס בסנטרה וניסה להרים, דוחק אותה במכנסיו אל הקיר ומחפש בדחיפות היכן היא מחביאה את השפתיים. הצליחה לברוח, רצה ישר אל יוסי, התיישבה ומיד פרקה בלחש ובהתרגשות, שאף אחד לא ישמע, שאילן השתגע וניסה לנשק אותה מאחורי הדלת במטבח. יוסי צחק "מה את מתרגשת, הוא בטח שתה", והמשיך לשיר שירי שטות בהתלהבות "יש לה אף שופר תוקע ושפם תחתיו...." ומחא כפיים בשתי ידיו הגדולות, קם קופץ, רוקע ברגליים, עיניו בולטות וכולם מסביב מתגלגלים מצחוק "תראו את יוסי... תראו את יוסי..." ומצטרפים להילולה. הוא בתלבושת של ברבור מאגם הברבורים, היא שחרזדה בוורודים מתנפנפים. מוציאה מהתנור את העוגה שאפתה, מעבירה סכין רחבה סביב סביב. מצמידה את הלהב לדופן התבנית שלא לפגום בשלמות העיגול, ביד אחת מצמידה צלחת גדולה לתבנית וביד השנייה תומכת בתחתית והופכת את העוגה בהצלחה. לא מרוצה. בשתי ידיים הופכת אותה שוב. ככה היא יותר יפה. לא תמיד איחור הוא סימן לתינוק. "לפעמים המחזור מאחר בגלל מתח אמרה לעצמה כדי להירגע ויצאה מחדרו של הרופא. זה מה שקרה גם במלחמת ששת הימים. אז כשקראו ליוסי לא הייתה בבית. הייתה בהשתלמות למטפלות פעוטים. פעם ראשונה שנסעה מהבית מאז ששרון נולדה. כשחזרה הביתה מצאה פתק על השולחן. (בספרים תמיד משאירים פתק כזה על הכר במיטה הזוגית הרחבה). "קראו לי, לא יודע לכמה זמן, נשיקות לשונשון. האכלתי אותה בעשר, היא הייתה מקסימה". החבילות מסביבה, תמיד חזרה מנסיעה עמוסה בחבילות, הרגליים משוכלות, עוצרות בכוח את הפיפי. לא זזה עמדה וחיכתה שיעבור הלחץ שתוכל לרוץ לשירותים. "אסור לצאת למלחמה בלי פרידה... אסור לצאת למלחמה בלי פרידה..." נדבקו המילים למוחה וחזרו על עצמן שוב ושוב בעוד היא מדדה במאמצים אחרונים להגיע יבשה לשירותים. אז עוד לא היה לה ניסיון במלחמות. מתיישבת על כיסא ליד השולחן. חבילת מפיות נייר דקות שאינן סופגות בידה, מרימה את שולי המפה ובכף יד אחת מצמידה את חבילת המפיות לדופן השולחן ומסובבת. לאט לאט הן נפתחות כמניפה. כאילו בדיוק בשבילה המציאו את תורנות השמירה. בשבילה? נגדה? "יש לאפרים כאלה מין מגפיים בעד נגד הגשם"... מעולם לא בדקה אם היה זה מקרה או מישהו, שידע לפניה מה שלא רצתה לדעת, דאג לסדר אותה ואת אילן יחד לשבוע תורנות שמירה. בלילה הראשון הייתה מאוד חזקה. נאמה כל הלילה על השבילים בין בתי הילדים, איך אבא רימה את אימא ואת כל המשפחה. איך למדה ממנו מה בדיוק, הדגישה בביטחון עצמי מופרז, לא יקרה לה. מה היא לא רוצה. עד כמה החיים שלה אחרים. אצלם, אצל יוסי ואצלה, במשפחה הקטנה והמאושרת שלה, לא מטאטאים מתחת לשטיח. גם אין לנו שטיח, צחקה. והצחוק לא אותו צחוק שהיא מכירה. ליל השמירה, שבדרך כלל אין לו סוף, הפעם נגמר לפני שהוא מתחיל. היא נואמת ואילן מחייך. חיוך של מי שיודע את סוף הסיפור ורק סקרן לדעת איך תתפתח העלילה. בנתה מחסומים מכל הסוגים וככל שהחומה שבנתה סביבה גבוהה יותר כך קשה לה יותר להירדם בבוקר. יוסי יוצא מהמיטה והיא מתכרבלת בתוך החום שנותר אחריו. שעות היום, שבין ליל שמירה לזה שאחריו מתארכות כמו שעות עבודה במטבח, ביום ראשון של מחלה. שבוע השמירה הגיע אל סופו לפני שהספיקה להבין לאן התגלגלה. בליל השמירה האחרון האוויר נע בגושים, מכה. במגע של אצבע אחת, בתחושה של אבדון, מגדל של פטפוטים שבנתה בלהט כל כך הרבה שנים מתמוטט, מת. בקושי קיימים הגיבורים. רק אחרי, למרות שלא רצתה לקלקל, למרות שלא יכלה לעמוד מאחורי כל מה שחזרה ואמרה לעצמה וגם לאחרים, עוד ניסתה רמאות אחת קטנה, חסרת משמעות: "זה כלום. מחר לא אבין איך זה קרה. זאת רק שאלה של החלטה". ניסתה לצחוק ולא הצליחה. ובעוד אילן מטגן את החביתה והצ'יפס המסורתיים, שאין שמירה בלעדיהם, הסוד הלך ותפח לממדי עובר על סף לידה. קשור בטבור לעקרונות שפשטו את הרגל, נדחס לצאת החוצה לפני שיהפוך לגידול ממאיר. ברגליים רועדות עזבה בבוקר את בית התינוקות, מתפללת לכמה שעות ארכה. ישבה על המדרגה בפתח החדר, חלצה בכבדות לאט לאט את נעלי העבודה, בטוחה שלא תצליח לפתוח את הדלת, שכף ידה תתקשה כמו אצבע מאשימה. נכנסה לחדר על בהונות, המיטה ריקה. על הכרית פתקה: "שכחתי שיש לי תורנות מטבח. לא מרחמים אפילו ביום הכיפורים". יום הכיפורים, לגמרי שכחה. יום הכיפורים לא היה אף פעם תאריך בעל משמעות. היא גדלה בבית שבו אכלו ביום הכיפורים על המרפסת. כשיחזור מהעבודה, דבר ראשון תספר לו, איזו הקלה. מוציאה מהמגרה נרות יום הולדת צבעוניים ונדנים קטנים מפלסטיק האוספים לתוכם את החלב המטפטף, יושבת בכבדות ותוקעת בשולי העוגה נר בתוך נדן ועוד אחד, ועוד אחד... נכנסה למקלחת. מתחת למים עצמה את העיניים והגוף רוקד מעוצמת הריגושים שחוזרים ומציפים בגלים. גררה עצמה למיטה, התכסתה בשמיכת הפיקה הספוגה בריח ובחום שהשאיר יוסי. לא התעוררה גם כשחזר בצהריים מהמטבח, לא הרגישה כשהשתחל לצידה בזהירות בזהירות שלא להעיר אותה. התעוררו רק כששרון נכנסה לחדר בהתרגשות גדולה וצעקה "תדליקו, תדליקו את הרדיו, יש מלחמה". קפצו מהמיטה. שמעו ברדיו את הקריאות ליחידות. שמעו את הסיסמה, הורידו מהבוידעם את המדים, ארזו את התרמיל. אספה מכל הקופסאות את הממתקים שלא נמסים בחום ולא מתפוררים. התחבקו התנשקו הפעם, שלא כמו ב"ששת הימים", נפרדו כמו כל הגיבורים היוצאים למלחמה בסרטים, אפילו ליוותה את יוסי לרחבה שלפני חדר האוכל והשתלבה בחגיגיות בין הגברים במדים שהתקבצו לאורך השבילים. חזרה לחדר, החליפה מצעים. חשה בסוד שמעקצץ על קצה לשונה כמו כדור תרופה שמתחיל להימס בטעם רע. לא יכולה לבלוע וגם להקיא אין בפני מי. לפחות גם לאילן קראו, נשמה לרווחה. הכול משתבש. אין הודעות טלפון מרגיעות. אין מכתבים. אפילו לא גלויות או דרישות שלום מיד שלישית. הרדיו מוציא את כולם מהחדרים. שקט מעיק מתנהל בשבילים. יום יום יוצאת לעבודה. רבע שעה לפני שמגיע אוטו הדואר האדום היא מופיעה בפתח המזכירות אוחזת בידו של זיו ומאחוריה מדדה שרון נושאת לאבא חבילה. האוטו מגיע. שולה שעובדת במזכירות קופצת ממקומה, מוסרת בחלון האוטו הנפתח את שק הדואר הכחול ומקבלת אחד תפוח במקומו. חותמת, שואלת, זהר מחכה בסבלנות, עוקבת אחר תהליך המיון, מילה לשרון, ליטוף לזיו. הוא מנדנד, רוצה על הידיים, היא מרימה אותו, שלא יפריע, ובלא כלום חוזרת לעבודה. ביום הרביעי למלחמה, כשבידיה, כרגיל, עוד חבילה כבר היו שמועות בקיבוץ. רק היא לא ידעה. מישהו טלפן שמישהו שמע שאחיו של יוסי נשלח מהחזית הביתה לבאר שבע, להורים, כדי שלא יהיו לבדם עם הדפיקה בדלת. מהבוקר שולה מטלפנת בניסיון לבדוק את השמועה. כשזהר נכנסת היא מקבלת את פניה בחיוך הרגיל, שואלת לשלומה, לוקחת מידיה את החבילה, מדביקה בולים, מפטפטת סתם ולא מסגירה, לא במבט ולא במילה, את מה שמתרוצץ בפחד בראשה. וזהר לא מרגישה. אוטו הדואר הגיע, לא היה מכתב, החבילה נמסרה והיא חזרה לעבודה. ניגשת לארון מוציאה מתוכו אלבום קטן ועליו באותיות שחורות "יוסי", מניחה על שולחן יום ההולדת. מתרחקת, בוחנת שוב את השולחן בעיניים שקועות, מתחרטת ומחזירה את האלבום לארון. שלא להיות כמו אבא המעלה את המתים בראש כל שמחה. רק למחרת בערב, מזכיר הקיבוץ, האחות ושני חיילים זרים דופקים על דלת חדרה. אחרי שנכנסו התיישבה. כפות ידיה המונחות על השולחן רועדות, היא תופסת אותן זו בזו, לא מצליחה לעצור את הרעד, מפרידה. מניחה אותן כנגד לוח השולחן, מקווה לתמיכה. הרעד נמשך. ככה זה אצל אימא, חולפת בראשה מחשבה, נתקלת בסוד, הוא מאיים לפוצץ את המצח. מישהו אומר משהו. היא מתחפרת למצב המוכר, לא שומעת לא יודעת, רק הרעד בכפות הידיים. האחות, כדור ארגעה בידה, פורצת פתאום בבכי, יבבה אחת ובלימה. רגע הפרידה, שבוע השמירה, משפט מענה נדחף לראש ללא שליטה "אסור, אסור להיפרד ממי שיוצא למלחמה".... "אסור, אסור להיפרד ממי שיוצא למלחמה" מלמלה. מתכופפת מתחת למיטה ומושכת שתי חבילות עטופות בנייר וקשורות בסרט צבעוני, מניחה באלכסון בפינת השולחן, זו על גבי זו, מוסיפה את המתנה של סבא וסבתא ומצמידה אליה בסלוטייפ את הברכה, מיישרת יישור אחרון את המפה, נוגעת נגיעה סתמית באחד הוורדים. אין היריון, בישר לה הרופא. לא הצליחה לנשום לרווחה. הסוד תופח בבטנה ללא תאריך לידה. ליד הקבר, שנה אחרי האסון, מסביב המולה. "ככה זה תמיד בשנה הראשונה אחרי מלחמה" אומר מישהו שמפלס דרך בבהילות בשביל. זהר קוצצת גבעול של כריזנטמה לבנה. "למתים אי אפשר לספר סודות" כנראה מלמלה "מה" שואלת שרון "הגבעולים ארוכים מדי" לחשה מישהו נואם. קוצצת עוד גבעול ותוקעת באדמה. אישה מיללת. שרון מביאה מים בצנצנת נס קפה ריקה. "מים מהר מים" צועקים. שני חיילים רצים עם אלונקה. קוצצת עוד גבעול. "למתים אי אפשר לספר סודות" שוב השורה הזאת. מישהו נתקל בה מאחור. "סליחה". זיו מתלונן "חם לי". היא מתכופפת ותוקעת עוד פרח בערוגת המצבה. מבחוץ נשמעת טפיפת צעדי ריצה. זיו פורץ לחדר, "איפה הכדור?" הוא זורק, נכנס לחדר השינה, קולט בחצי עין את שולחן יום ההולדת, אוסף את עצמו בבת אחת, נסוג צעד אחד לאחור, יוצא בריצה ובדרך זורק "כבר אני חוזר" ונעלם. זהר נכנסת לשירותים, רוחצת פנים, מורחת קרם מול הראי, מסתרקת, מגלה כתם על החולצה, מרטיבה זווית של מגבת ומשפשפת את הכתם, מתבוננת בדמותה במראה, מוציאה מהארון חולצה נקייה, חגיגית יותר. נעמדת בפתח דלת החדר הפתוחה, מחכה בזרועות שמוטות על סף חיוך, מוכנה לקרוא בשמחה "יום הולדת שמח". בדמיונה היא כבר שומעת את שרון אומרת "אימא את שוכחת שאני כבר לא בת שנה". חיוך של סיפוק מציץ בפניה, קשה להצביע היכן בדיוק. כמו שקורה לאדם החולף על פנינו ברחוב, שקוע בתוך בועה של אושר הנשקפת מכל תו בגופו. זהר יודעת שאם הייתה מחסירה פרח או קצה של מפה הייתה שרון מתאכזבת, גם אם לא הייתה מסגירה. נכתב ב- 1993 עריכה נוספת - 2010