סע בזהירות
לפני שהוא יוצא לעבודה,
אני, בכתונת לילה שקופה, בדיוק כמו אמו,
אומרת כל מה שלא אמרה לו בילדותו:
החולצה הפוכה; לא רחצת פנים, בזווית העין יש קרום שינה;
תצחצח שִניים – לא לפני, אחרי הארוחה; לא הסתרקת;
קר! קח אפודה.
אני מוזגת קפה,
מורחת חצי לחמנייה
ואנחנו יושבים לשולחן כמו שני מבוגרים.
בעיניים של גרטה גארבו אני מבקשת:
"תגיד לי שֶ…"
והוא אומר: "לי שֶ…"
ואני רוקעת, זורקת
רגליים ששכחו ורידים,
שופכת עיניים –
בין שבע לרבע לשמונה,
כל בוקר,
הוא פותח את הדלת
ויוצא.
****
צבעתי את שמש הבוקר
בסגול.
משחתי עפעפיים
בכחול.
כיסיתי גופי
בכל צבעי הקשת.
נעלתי נעלי ספורט
ורודות.
על הצוואר כרכתי
צעיף חתולי.
זרקתי על עצמי מעיל
מתולתל (כראשו של בעלי).
בשיער לבן ועגלה
ירדתי לסופר
לקנות
שלל גוונים של עטיפות.
ובדרך חזרה
תהיה המעלית תקועה.
במדרגות, הלוך ושוב,
בקללות וחריקה,
אדהה
שכבה אחר שכבה.
סובלימציה
כל יום כשתשוב
על שולחן בפינה
מילים אסורות לפרסום
על דף כתוב אניח.
כל יום כשתשוב
תמצא אותי אחרי הבכי.
השולחן ערוך, אבל בפינה
האוכל מהול בקירות הבית
בצליל הזוחל במי הרצפה.
כל יום כשתשוב
דמותך תשכך כאבים, תביא הקלה.
אין תרופה לזִקְנה שפלשה לביתנו
שעות לפני שובך.
אפילו לךָ.
כל יום כשתשוב
על שולחן בפינה אניח
כל מה שלא העזנו
מרוב פחד.
ינואר 1988
****
האהבה נוזלת
מבעד לסדקי ההוויה.
מצמידה אותי
אל פתחי היציאה
אל חורי ההצצה
לראות
את החלב שנשפך
שב אל הכוס.
בהילוך לאחור
נשאבת
גם הדמעה
והפרצוף היבש
מלקק
את פצעי
הכוס המלאה.
אפריל 1988
****
כמו מסעו של שלשול
אל תוך מעמקי האדמה
אני מזדחלת
מתחפרת, נחבטת,
נזרקת.
וכשאין גשם
האם גם הוא
נדהם מקירות האבן?
יוני 1988
****
הבית שלי עומד דום.
התריסים מוגפים
שלא יחדור החמסין
באלפי חרדונים
שלא יזחלו על גופי
נחלי לטאות שבילי חלזונות.
כבר שנים שהחלפתי אהבות.
ביתי פותח נחיריו
לריח אספלט רטוב
לבושם אבק רחובות
רווי טיפות חורף.
פברואר 1988
אוקסימורון
כמו דג הצולל בים המלח
אני שוקעת בחלל
שאין בו כוח משיכה.
צללית לבנה מרחפת,
לתוך בור שאין לו תחתית.
ספטמבר 1988
אוטיזם פונקציונאלי
ביקשתי מפית.
"אני כבר לא פה"
העביר לי מעבר לשולחן
מלח או חרדל
מזלג בכף ידו
אישוניו הפוכים
עפעפיו מדפדפים מעל לאורחים.
ואני משיבה, באותו קנה מידה
במסיבת ריקודים (חבריו לעבודה).
יושבת בפינה
פרצוף לוויה
אוכלת כמו רובוט
בוטנים.
שני סוסים עיוורים,
רוקעים בנעלי בית
לשון חדה משורבבת,
מתיזה קצף.
עוצמים עיניים
כאילו
נרדמים.
רק לפנות בוקר
עם הקור מצטנפים.
אוקטובר 1988
****
מה זה משנה מי אמר
לא משנה מה קרה
זו לא הייתי אני
זה לא היית אתה.
זרים לרגע שזורים
כמו זרים.
היום כבר אפשר להניח אותם
על קברי השברים
של טעות אופטית.
כאילו היה.
אם במקרה נפגש לשנייה
קפה? עם סוכר?
אולי נשיקה על לחי-
קרה.
מוטב לערוך בדיקה -
ולהירגע.
הראייה 6/6,
העיוורון כבר לא
מה שהיה.
אוקטובר 1988
****
כבר ניערתי את עצמי
כמו בקבוק תרופה.
כבר העמדתי על הראש
את הפקק ומהולה
הסתובבתי ברחובות.
מונחת זקופה
כבר אספתי משקע
קרוב לקרקע.
ואפילו בנוזל השקוף
שצף מעליו מצאתי
(ללא זכוכית מגדילה)
בטעות, סיבה.
התרופה לא תרופה
הפקק לא פקק
הנוזל השקוף נשפך
והמשקע תקוע
קבוע.
נובמבר 1988
קריאה ו/או קריעה
התעוררתי באמצע הלילה
אלוהים יצא מפי
באנחה.
אני קוראת אותו
לעזרה
אתה קורא
לעזרתי
את השירים.
את דון קישוט וסנשו פאנצ'ו
לקרוא
היינו צריכים.
אולי אחר כך
היינו נרדמים.
בכביש איילון
מתחת לחלון
מכוניות,
קורעות
את אלוהי השינה.
דצמבר 1988
שבת חורפית
הולכים אל התפילה
שבים מהתפילה.
הלב החיצוני
גולש מבעד לשמשות
בריח תבשילים
בצעקת סיפוק מוכרת
ממיטת שכנים
כורעת אל רִצפת
תִקרת ראשי.
בפנים,
בשאגות חול
ארבעה חדרים
דופקים דלתות ושסתומים
בהולם
נחילי חמסין.
חורף 1988
בכנסייה
ימים שלמים
ישבתי על ענן -
מלאך נפוח לחיים,
סנטר נח על עלֵי כפות ידיי,
דואה בעולמות מצוירים.
רק לימים, על ישבני,
ליצן שוטה, בלי קרקסים,
אני יודעת:
קנה צוף סוכר
משענת עננים.
קַיְינֶה! קַיְינֶה! קראו הרוכלים,
וכל ילד ידע - מוצצים
מוצצים, נהנים וזורקים.
ינואר 1989
בבית
מדלת לדלת
ממסדרון למסדרון
עפות מילים עפיפונים
נושאות אותי
בחוטים שקופים
מרוח לרוח
קרוב לרצפה
כמעט נוגעת
ומיד ממריאה.
לרגע קט - כמעט לא רואה
את המסתחרר בפינות
ואת הסערות הנושרות.
פברואר 1989
בחושך
אני סתם אחת שהלב יוצא לה
לעשבים שוטים
והמוח נטוע לה עמוק בגני טיפוחים.
תפנוקי ספרי חשבונות רוכבים אצלי
על סוסי לונה פארק
לפי תווי אחריות
וביטים של כושר החלטה.
על-כך, אבוא
על הברכה.
בלב 1, 2, 3 ו- 4
קונה כרטיס
וחושך
לבוא קטרזיס עם הרע.
מרץ 1989
מערות בית השחי
כל מה שאני עושה ואוהבת
לאחר מעשה
נולד מן הדובים הַיְשֵנִים
במערות הנפערות פתאום
לאחר זחילה במחילות
ונפילה לתוך פתחים
שאי אפשר לראות.
אפריל 1989
הארה
לראות אותךָ בבית קפה
יושב עם אישה זרה
וכל גופךָ צועק
יותר ממה שאתה לוחש
אפילו לעצמך.
זה לאבד אהבה.
לשבת בבית קפה
עם זָר
ולספר לו
כל מה שאין לי אומץ
לספר לְךָ,
בלי טפטוף קל של אשמה,
בליקוק של קצף הנאה,
זאת בגידה.
השלמה
עם כל מה ששתלתי
עמוק ברצפה
אני נופלת עליךָ
במכות של ים
על הסלעים לאורך החוף.
לא ממךָ באו
ועליךָ ימותו
באהבה.
יוני 1991
מצוקי דרגות
על צוק,
כבר בני חמישים,
ים המלח משמאל,
הוואדי, סֶדֶק עמוק, מימין.
שריקה של ציפור,
גם אנחנו שורקים.
מולנו בורדו פרגים,
מטיילים באים והולכים.
אנחנו
מניחים כף רגל
לפעמים כף יד,
בוחרים צוק חדש ויושבים.
צעד אחד לא זהיר...
לוּ ידעתי,
הייתי לובשת חצאית רחבה - פעמון,
פושקת רגליים,
הופכת צדדים.
ים המלח צף מימין
הוואדי כמו בז
עולה , יורד, צולל משמאל.
מול מבטי הפרוץ,
החולפים
לא היו אפילו חולמים
שזה מה שאנחנו עושים.
מרץ 1992
במיטה הזוגית
את שוכבת בינינו
חסרת פנים, חסרת גוף,
נושמת סימן שאלה.
ידייךְ ענוגות משלי
בטנך שטוחה, עורך קטיפה.
עורי חידודין-חידודין,
בטני עגולה ורכה
פעמיים תפחה ונפלה,
שתי בנות ישנות
ואני ערה.
רגע לפני עצימת העיניים
מברשת השִניים שלךָ
בכוס זכוכית
זקופה בחדר רחצה
זָר –
****
במעגלים תמיד במעגלים
פחד מוות רוקד בהילולת שדים
דוחף רק ימים קדימה
אבל אותנו
מערבל
יוצק ומאבן, יוצק ומאבן.
יוני 1994
לפאתי מזרח - קדימה
אדם צועד בעקבות ילדתו,
ועם צאת נשמתו
אל עולמות אחרים,
הוא יושב מולה
ורושם מפיה
דרך חיים.
עולם שלא כמנהגו נוהג.
מפי עוללים הוא מגיע לגבורות
והם מרביצים בו תורות חדשות
שלא היו עומדות במבחן של
ניסיון חיים.
חכמת הורים אבד עליה נצח.
נודפת ריח תרופות.
נסחבת בעקבות סרטנים.
מפיצה ברבים נקטר אוטופיות
פושטות רגל.
סוגדת למוות
סופדת
כל רגע נוסף של חיים.
אדם צועד בעקבות ילדתו.
קונה כובע, שואל כילה, נועל סנדלי גומי,
ועל מנת לשמור על זיק שפיות,
לא זורק תרמיל על גב –
ממלא חגורת מותניים כסף,
ההון היחיד שצבר
עדות לבגרותו.
אוגוסט 1994
לתפוס ארוטיקה
בוא,
בוא לא נהרוג את המסתורין
באינטימיות יתר. לא נשאל,
לא נספר איך עבר הלילה
וכמה ביוקר שילמנו על ארוחת
אתמול.
בוא, נשמור מסך של שקר
ונדרוך אחד על יבלות של השני,
הכאב מתוק מדבש הַמֶשֶךְ.
נמתח עד קצה גבול החיוך,
את חמוקי הלא ידוע.
ואם זווית הפה נקרעת
נחרוק על קצה ספה,
ננעץ קללה בדלת הנטרקת
נחבוק את סימני השאלה
בלהט חרב מתהפכת
מעל לצורך, שאינו נשלט,
לגעת.
בוא, נשמור על ערפל קרב.
בוא,
בוא נברא אינטימיות
מסדרת מאמרים.
נפזר אבק של אינפורמציה,
שעומדת במבחן,
באוניברסיטה של פלפולים.
נרקוד בין בית לבית,
ואפורים מלחץ דם, נתלונן שעבודה.
נמכור אינטימיות בנזיד קרננים
ובלילה,
לבד נזדחל למיטת שניים
ולצדנו
ערמה של עיתונים.
אוגוסט 1994
חשבון עו"ש
כשתשוב,
נפתח את הבית למכירה
או לספירת מלאי,
נתלה שלט - "הדלת נעולה"?
גילינו, שסוד הקשר
במרחק תחילה?
גילינו, ששנת ישרים,
כמוה כזריקת הרדמה?
שהכל מתחיל במינ-ון ונגמר במימון?
או
קצת מזה וקצת מזה -
נקודה אחת על הרצף
של: אפשר כך וגם כך, ואולי,
ושום דבר לא באמת
כבקשתך.
אוגוסט 1994
בין הטיפות
שמנו כל מה שבטוח
בסימן שאלה, אז מה הפלא,
שאנחנו לא נרדמים.
קונפליקט אמיתי
בין אופוריה לתאים אפורים.
הכול מתרחש במוח מימין.
הראש רוצה לנוח –
הגוף להשתולל .
אוגוסט 1994
לשווא
ש ש ש - אל תגיד!
וגם אני לא - לא ניתן
למילים להדק חישוקים.
מן המותן, ככה,
סערה כבדרך-אגב.
אפילו "או, אלוהים",
נשמע כמו "מתי תחזור? בדיוק באיזו שעה?"
ש ש ש - כבר בוקר, יש תקרה,
גב-אל-גב, מה שיותר בפינה.
עשרים קצות צעדים עד הדלת.
עיתון. משקפיים SHIT –
הרי תמיד ידעתי - אפשר
לחקור, גם לבכות, אפילו לשבור צלחות,
להכות, לזרוק על הרצפה ולרמוס,
כל מה שעד היום נחשב הצלחות.
נו,
אז מה?
מה שמת לא יוכל לחיות.
20.10.95
אחרַיי המבול
תיבה, כן תיבה, זה מה שנחוץ. לא,
לא תיבת נוח - תיבה הפוכה - לא
סדק בה ולא חריר הצצה. אטומה,
שבעה מנעולים, פלדת-אל-חלד.
ויבואו בה - בסדר מופתי ובניקיון -
כל הנפלים, כל שלא עלה (שיעלה גם זה היבריס נשי).
ויבואו בה - אבא ואימא, חתן וכלה -
הפעם לא במרכבת קלה - דודים ודודות,
ואח ואחות וגם הילדות. גב-אל-בטן,
צפוף-צפוף, גם נגד הקור וגם נגד כאב טלטלה.
ותבוא בה ותיטמן ההצגה הגדולה
גב-אל-בטן, צפוף-צפוף,
כנפי הזכוכית עטופים
במסך הקטיפה.
וקדימה -
לים.
רצוי לבחור יום מעורפל, שלא יפתונו
הטורקיז והערסל. ושם מעבר לגלים הגבוהים -
במקום בו הקל צף והכבד שוקע –
תרד
לִמְקום קבורת הספינות,
העולות מן הים
דורות על דורות אחרי האובדן,
חלומם של חוקרי הימים.
מאי 1996
ציפור שבורה
רָאִיתִי
צִפּוֹר בְּדִירַת הַמַּרְתֵּף
לֹא עָפָה,
לֹא שָׁרָה,
גוֹרֶרֶת קְלִיפּוֹת שֶׁל בֵּיצִים,
קִרְעֵי אַלְבּוֹמִים,
תַּלְתַּלֵּי אָבָק בַּפִּינוֹת, קוּרִים בַּגְּבָהִים,
מוֹנָה כָּל מָה שֶׁנִּשְׁאַר לִפְלֵיטָה
מֵהָעֵץ.
מָה לְצִיּפּוֹר גוֹרֶרֶת רֶגֶל וְכָנָף שְׁבוּרָה
וּלְעַכָּבִישׁ טוֹוֶה קוּרִים לְמַלְמָלָה?
וּמָה לְקֶרֶן אוֹר וּלְמַלְמֶלֶת
קוּרים,
שֶׁרֶגַע
פְּגִישָׁתָם הוֹפֵךְ לְמַלְכּוֹדֶת צִיּפּוֹרִים?
וּמָה לְקֶרֶן אוֹר, לְעַכָּבִיש, לְצִיפּוֹר שְׁבוּרָה,
לְמַַלְמֶלֶת קוּרִים וּלְשִׁירָהּ?
רָאִיתִי
צִפּוֹר בְּדִירַת הַמַּרְתֵּף רוֹצָה לְלַטֵּף
בְּלִי מַקּוֹר, בְּלִי כָּנָף בְּקָשֶׁת וְחֵץ
מַכָּה בַּקִירוֹת מִתְפַּלֶּלֶת לְנֵס.
****
אל תזהירו אותי בפני טורפים
אל תזהירו בפני אוכלי נבלות
תִמכו בלסתות הנשברות
מכובד החרב המתהפכת בפי.
עֵצות כבר טלטלו אותי
מתחת למיטה ועל קירות הבית,
וגם בשערי תהום
ובאמצע הרחוב
חשפתי -
****
לנשארים לבד בבית
כבר לא קורה דבר נורא.
יוצאים, באים,
מדליקים את האור, בודקים
בחדר המדרגות ושוב נועלים.
מדליקים טלוויזיה
להבריח את השקט בריצודים.
את השעון המתקתק בקצב מטמטם
כדאי לצרור עמוק מתחת למזרן.
שלא ישמיע הד
לשקט המחביא מאחוריו
אין סוף זיכרונות ואִיומים.
ושיעוף דרך החלון
האיש שעוד נצמד והקושי,
שעוד בולט מבעד לבגדים.
ואם יש אזעקה
כדאי פשוט לרדת למקלט,
ללבוש מסכה. ולחכות.
שהאווירון,
שפעם, לפני שנים זרק פצצה,
ישאיר שובל של אד כחול.
ושאבא, ואימא ואחותי הגדולה,
וכל קירות הבית,
והמדרגות מעץ,
והחלון של הקומה מעל,
הכול יהיה יציב וחי,
לא רק בתמונה
שאין אפילו
באלבום.
מרשות היחיד לרשות הרבים
קח!
קח, גם אני חופנת כל מה
שצונח לי אל כף היד.
קפיצת באנג'י אפשר מהמרפסת,
למה לבזבז סתם עד קצה עולם.
מרחק שנות אור זה לא תרופה,
אני רואה פנימה, אני רואה בור.
עכשיו כדאי לחסוך
לשני חדרי מלון. עכשיו,
עם כל מילה נוספת, כדאי
לקנות חלקה ואבן.
גם השתיקה הייתה יפה אתמול –
היום טורקת.
אבל קח!
קח, שלא אהיה אני הגבול של אדמתך.
שלא אהיה הבורסה הגובה חסכונותיך.
קח, עבדת קשה על עצמך.
למה שאֲכַתֵּת רגליים,
לנשארים לבד בבית
כבר לא קורה דבר נורא.
זו עת חלום, ילדה.
אווירון ממריא – נוחת בחזרה.
עולה, יורד – ניסוי, ילדה,
לא אזעקה.
מקום אחר
אל תקרא בשמי.
אל תציץ, דלת ועוד דלת.
כשכל אחד פונה לעיסוקיו,
החדרים ריקים.
חלוץ נעליים בכניסה, כואב
לשמוע הד חלול של צעדים.
את התרמיל, אל תשאיר שעון על קיר:
כביסה מלוכלכת למכונה; ניירות למגירה;
כלי רחצה – מתחת למראה.
מה שלא תרצה לזכור -
יש פח, מתחת לכיור.
לפני שובי, עוד בקשה קטנה, תן
למים החמים לשטוף ממךָ שעות זרות.
החלף בגדים – הכול כבר מגוהץ, כרגיל,
בדלת מימין.
עבור, לאט לאט, על כל החפצים
שנשארו אחריךָ בחיים.
הזכר להם מגע ידךָ.
נשוף על חלקתם בהבל פיך,
השֵב לבית את נשמת אַפְּךָ.
ועם שובי, כשאתפנה, אל תנסה
למחוק את כל מה שכבר השגת –
למדתי לעמוד על שתי רגליי, ולא אפול
ברגע הראשון לזרועותיךָ.
קח אוויר, שלוש נשימות עמוקות והרפיה.
אולי לא לי חיכיתָ. אולי הדמות,
הניצבת בדלת הפתוחה,
צועקת בלילות
אחרת.
אדום
הרי זו זיקית, קיבינימאט.
הרי לא החלפתָ משקפי שמש,
לא שיניתָ את האופן שבו אתה נכנס למכונית,
וגם האופן שבו אתה יוצא ממנה
תואם לחלוטין את התמונה.
אמנם כבר זרקתי שמלה ישנה,
קניתי שלוש חולצות,
העליתי קילו או שניים,
אבל הקיץ קיץ
ואחריו יבוא הגשם הראשון,
אולי כבר בסוכות.
ומגרש החנייה - אותו מגרש
והחלון - אותו חלון
וקרני השמש באותה זווית
מבעד לאותם עצים.
אז למה?
למה לא אכפת לי, קיבינימאט
אם תצא או תבוא
ומי אליךָ תבוא
ואם אליהָ תבוא
תפילה לראש השנה
למד אותי גופי להתפלל.
למד אותי להאמין
באוזן הקשבת לתפילותיי.
למד אותי לראות בבור,
שמים וגן עדן.
למד אותי לשאת ברכה ללילה
הפרוש לפני הבוקר והיום.
למדני לזלול בהנאה כל מחלה -
עוגיית המזל עם התרופה -
לא זו הממאירה.
למד אותי לשאת עיניים
לראות את המתים
רוכבים על עננים
כמלאכי גשם.
למד אותי להאמין
בפיה הטובה,
בהינף שרביטה
ובכוחו המאגי להביס
את המלכה הרשעה.
למד אותי גופי להאמין -
ההפי אנד הוא כאן
בסוף האגדה,
מעל
ולא מתחת
לאדמה.
הללויה.....
תשס"ט 2008
BLIND DATE
המתים שלי
לא מחכים לימות המשיח.
הם עולים כרצונם.
ליד הכיור עמוס הכלים;
במושב לימיני;
על הכרית לצדי;
ביום של כלום וגם בימים
שאמורים להיות ימי שמחה.
אין לי שליטה על בואם
וגם לא על צאתם.
הם לא משחקים אתי
בתופסת ובמחבואים
ולא שואבים שאגות שמחה
מהבטן המלאה אותם
עד לסרעפת.
רק התכווצויות,
תחילה חלשות, לאט לאט
מתגברות
והצעקה פורצת
ללא גבולות.
16/01/2011
