קערות
חיי הפכו את הקערה על פיה
תוכנה מתגלגל לכל עבר.
חיי אחותי קערה הפוכה
שבורה לרסיסים
תוכנה מתקבץ מכל עבר.
קערת הוריי
על גדותיה עברה
מעמיק גודל שִברה
ואינו מקרב את סופה.
קדיש
פירורים אחרֵיאני אוספת לי דמות
של אחותי הגדולה.
מדביקה פירור ועוד פירור
ברוק, בתנועת אצבעות מהודקת,
כמו הייתי ניצולה.
כמו הייתי רוצה להרקיד על חוטים
בובות פירורי שיירים.
אני בולעת, מקיאה –
היא בעצמה
היא לעצמה
היא לא הייתה בובה.
רגע לפני השינה
א.למען משפחתי
ביקשתי מאבא לכתוב
למעני שושלת יוחסין
של משפחת בגנו
מצד אימא
ושל משפחתו
חסין.
ב.
אולי קיוויתי
שבלי עליית גג
ובלי ארגז עם מסמכים
ימציא לי סימנים
שאני דור רביעי
לשושלת מנדרינים
כפי שהוא עצמו סיפר לי
בפיג'אמה תכלת, על שפת המיטה,
אני עם הראש לקיר, שלא יראה
שהאצבע בפה, שלא יכעס לפני השינה
ולא ימהר לדקלם –
חלומות פז וליל מנוחה –
ברכה שמביאה רק סיוטים.
ג.
אולי קיוויתי
שלא ירים אצבע
ענודה טבעת זהב חרוטה –
שלחה מריגה האומנת קאטיה.
ושלא יגע בתמונה על קיר –
משפחה מהעיירה קוטנו פולין –
שאימא
לא תתפוס את השולחן, רועדת
והוא
לא ימהר לשלוף מהמחסן
שרידי מכתבים ומחברת,
כירסמו בם עכברים,
ולא יחבוט בם
יד על יד
אבק.
ירושה
אימו, שלא הייתה "צדקת גמורה"הלכה והותירה חלל
ודירה.
"אמי זיכרונה לברכה"
שמעתי אותו אומר בטבעיות
צמוד לתיאור הדירה
בלי בעזרת השם
ובלי לנשק את המזוזה.
אימו הותירה
בלבול,
יתום
ודירה.
ספטמבר 1988
****
בראש השנה ליד בית הקברותרצינו לבקר את קרובי המשפחה.
להביא פרחים
ושי לחגים
ולאחל שינה טובה.
קרובים נחמדים.
לא שואלים שאלות
לא מטרידים,
לא מבקשים חלה צוחקת
ולא מטלפנים באמצע הלילה
כשהעצבים רוקדים.
היינו יכולים לבכות
על אבן מצבה.
צוחקים
דחינו למועד אחר
את הבילוי בחיק המשפחה.
ספטמבר 1988
ספסל המנוחות
מול המפלצתעל ספסל המנוחות בגינה
יושבים זקן וזקנה.
סופרים שקיעות
מוחים זווית של פה
נוטפת במורד קמטים.
מחליפים מקל הליכה
באתון לבנה,
רחוב של עיר הומה
בשבילי פרדס,
נטוע בעולם שהיה.
אומרים, בניסיון לקום ,
יש מה לספר לילדים
בני החמישים
בביקור בבית הקברות
או ליד השולחן בערבי חגים.
מול המפלצת
בשיפולי המגלשה
עייפים
יד ביד, ראש על יד,
לפחות יחד, לוחשים.
ספטמבר 1988
חילוף
הייתי רוצהאת אימא ואבא
להשכיב לישון.
לכסות,
לתת נשיקת ליל מנוחה.
כאילו רק הגענו
מבית היולדות.
לחלוץ שַׁד
להחליף חיתול מלוכלך
ולשיר.
שיר ערש רך.
ספטמבר 1988
לא האחים גרים
בארץ האגדות
בגן עדן עלי אדמות,
הרבה דשא ופרחים
בתים קטנים
גגות אדומים
אין עשירים ואין עניים
וכולם עובדים.
עובדים ושרים.
עובדים ושרים.
שם נולדה לי ילדה.
באישון לילה
הרחק מרחם נלקחה
לבית הגמדים
ממלכת המלכה הרשעה.
אני בחיים והיא יתומה
במיטת ברזל לבנה
יפה כמו שלגייה.
אוכלת בוסר תפוחים.
לולא שער ראשה ארוך, כמו של אחותי,
לא הייתי מזהה
שזאת
הבת שלי.
אוקטובר 1988
סיגל חוזרת מפריז
אם אעצום עיניים
אם אישן
מעכשיו עד מחרתיים
אחמיץ את הרגע
(אני גם לא עייפה).
אם אשאר ערה
לא יזוז
לא יפנה מקום
לשנייה הבאה.
יקפיא עד
די.
אוקטובר 1988
סיגל בבית
מזרימת המים במקלחת ידעתי ,מניסיוני האישי,
שיש לה רצון
להתחיל את הבוקר
נקי.
החזקתי אצבעות
כי ידעתי,
מניסיוני האישי,
שלא תמיד עיקר הכוונה
ולא תמיד מים וסבון
צובעים בניקיון.
אוקטובר 1988
בית
ילדים לא יולדים כך סתם לחייםסם חיים לעת זִקְנה.
הורים זה לא שני ילדים
משחקים באבא ואימא,
רופא ובובה.
משפחה זה לא משחק
חד פעמי
שעמום של קיץ,
בילוי חופשה.
בית זה לא עֲרֵמַת בלוקים
ליד בניין חדש שבונים בשכונה.
שני ילדים,
משחק חד פעמי -
אבא ואימא, רופא ובובה
בין הבלוקים
בָּעֲרֵמָה.
בית חדש בונים בשכונה.
חוזה
שכחנו להכניס סעיףבחוזה להשכרת הדירה:
"אסור להזיז!" בלילות,
שעות נשענה,
בכתונת לילה שקופה
בשני מרפקים על המזנון
אישה קטנה.
כמי שאבד לו עולם ומלואו
היא מסתחררת לאורך קירות הדירה
קלה כמו כתונת הלילה השקופה
שלבשה,
נשענת במקום שפעם עמד המזנון.
בחוזה הבא
נחזיר כל דבר למקום:
פרוסת לחם קימל שחור בחמאה,
ספל קפה פושר, כמו שאהבה
ומזנון.
ונלך הביתה
ונשכב לישון
וערים נחכה
לצלצול טלפון.
עד שיגיע לא נדע
אם
וכמה שנות קבר
מוחקות מהגוף את הזיכרון.
נובמבר 1988
אבא בן 80
משחקים כאילו -מצטלמים כאילו
מאמינים שיש חיים
בבוידעם של הנכדים.
קבוצות מתרפקות
חיוכים מתפרקים
הפלשים בורקים
ואני במטבח שוטפת סירים.
שואלת "מה?"
להיות בעניינים.
שלוש פעמים צוחקים
ברביעית כועסים
בחמישית מרחמים
בשישית לא עונים.
מחר
אסדר באלבומים
תמונות חדשות
לבקרים.
נר חמישי של חנוכה דצמבר 1988
גלגול נשמה
אחרי חצות
ראשי מתגלגל,
אשמתי
נודדת בבית הקברות
מקשיבה:
אולי קר לה?
אולי היא צמאה?
אולי מנסה לצאת?
אולי האבן ששמנו עליה
כבדה? (לעזאזל, זאת הייתה הבחירה שלה)
ואם אשמע שריטת ציפורן
ארוכה? (שכחנו מספריים...)
ואם היא באמת ערה?
מניין אקח כוח
לגלגל מצבה
כאילו
היא כרית הנוצות
שקיבלנו בירושה?
בוא בוקר, גלגל מעליי
חשכת אמונה של ילדה
בעם הזבובים
המכריז עליי מלחמה,
כי הטחתי זבוב חורף שמן, מעצבן
במגבת אל קיר המטבח..
פברואר 1989
"דירה להשכיר"
בכל פעם שהאדנית שלנו
מרימה פרחי ראש
וכל המביט בה אומר
בגאווה: בשנה הבאה
בשנה הבאה -
השכנים מעלינו משפצים
מטפטפים על העלים
גשמי בטון וסיד
וּבְרַד צבעי מתכת רעילים.
מרימים עיניים עוברים
ושבים ואומרים:
מה לבנים הקירות,
מה נוצץ המעקה,
מבריקים התריסים,
רק חבל
כל כך חבל
שלא תליתם
אדניות.
שלא גולשים
ראשי פרחים
ממעקה המרפסות
כמו בספרד
או דנמרק
כל-כך חבל...
מרץ 1989
סליחות
שלום,את החלה שקניתי הבוקר בסוּפֶּר
אני מוציאה מהתנור
ומיד,
כמו בשלט-רחוק,
את אומרת ש...
חלה כמו אצלי...
ואצלך? היום?
בין ראש-השנה ליום הכיפורים?
אני סלחתי על הכול,
ובאשר לסליחות, שהייתי צריכה לבקש ממךְ,
אל תדאגי... על כל אלה
כבר ישלמו לי
לעת זקנה.
הפעם היינו רק שמונה -
מאלה שנותרו עדיין מסביב לשולחן,
יישארו לפחות סרטי וידיאו -
אני מגישה חזרת ודגים,
ומיד
אנחנו צוחקים -
מאז יום הולדתך השמונים
זוכרים -
"גפילטעפיש בלי חלה" ?!...
אני לא מבקשת ממךְ סליחה.
אל תדאגי, נוחי לך בשלווה.
אני
כבר אקבל את שלי
לעת זקנה.
ספטמבר 1991 - ראש השנה
.
קוזינה דור שני
פגשתי צל, דק וארוך.שעת צהריים חמה,
שבוע אחרי ראש השנה,
יומיים לפני כיפורים,
דק וארוך, אבל,
ללא ספק,
צל.
חד-ממדי ושחור, זז ועומד,
ברוח שרב של סתיו,
תולה דרכי מבט אדום.
אמרתי: שלום, בקושי הכרתי.
אמרה : שלום, גם אני בקושי.
צללית של שָׁם באמצע הרחוב.
אבא ואימא, משום מקום,
בו השמש נמוכה והצללים ארוכים,
נשרו אל שלווה לא מודעת.
אבל פה, לא אמרתי, השמש גבוהה,
למה לא שרדת רב-ממדית,
כמו שזכרתי,
כמו שהבטחת.
ספטמבר 94 - לזכר ביצי. נכתב עשרה ימים לפני שכבר לא הייתה.
תורת השלבים
בהתחלה היינו ילדיםאחר כך אכלנו אצלה
בשבתות ובערבי חגים.
אחר כך לסירוגין.
אחר כך אכלה אצלנו
כל שבת שנייה
ובראשונה אצל ידידים.
אחר כך כל שבת
כל שבת
כל שבת
אחר כך בית חולים;
קרובים לפני השער
שתי שכנות,
אלמנה מקומת הקרקע
וזו ממול,
אחר כך שלושים.
כבר שנה הילדים
באים לאכול
בערבי שבתות וחגים.