משפחה

קערות

חיי הפכו את הקערה על פיה

תוכנה מתגלגל לכל עבר.


חיי אחותי קערה הפוכה

שבורה לרסיסים

תוכנה מתקבץ מכל עבר.


קערת הוריי

על גדותיה עברה

מעמיק גודל שִברה

ואינו מקרב את סופה.

קדיש

פירורים אחרֵי

אני אוספת לי דמות

של אחותי הגדולה.

מדביקה פירור ועוד פירור

ברוק, בתנועת אצבעות מהודקת,

כמו הייתי ניצולה.

כמו הייתי רוצה להרקיד על חוטים

בובות פירורי שיירים.

אני בולעת, מקיאה –

היא בעצמה

היא לעצמה

היא לא הייתה בובה.

רגע לפני השינה

א.

למען משפחתי

ביקשתי מאבא לכתוב

למעני שושלת יוחסין

של משפחת בגנו

מצד אימא

ושל משפחתו

חסין.

ב.

אולי קיוויתי

שבלי עליית גג

ובלי ארגז עם מסמכים

ימציא לי סימנים

שאני דור רביעי

לשושלת מנדרינים

כפי שהוא עצמו סיפר לי

בפיג'אמה תכלת, על שפת המיטה,

אני עם הראש לקיר, שלא יראה

שהאצבע בפה, שלא יכעס לפני השינה

ולא ימהר לדקלם –

חלומות פז וליל מנוחה –

ברכה שמביאה רק סיוטים.

ג.

אולי קיוויתי

שלא ירים אצבע

ענודה טבעת זהב חרוטה –

שלחה מריגה האומנת קאטיה.

ושלא יגע בתמונה על קיר –

משפחה מהעיירה קוטנו פולין –

שאימא

לא תתפוס את השולחן, רועדת

והוא

לא ימהר לשלוף מהמחסן

שרידי מכתבים ומחברת,

כירסמו בם עכברים,

ולא יחבוט בם

יד על יד

אבק.

ירושה

אימו, שלא הייתה "צדקת גמורה"

הלכה והותירה חלל

ודירה.


"אמי זיכרונה לברכה"

שמעתי אותו אומר בטבעיות

צמוד לתיאור הדירה

בלי בעזרת השם

ובלי לנשק את המזוזה.

אימו  הותירה

בלבול,

יתום

ודירה.

                 ספטמבר 1988

****

בראש השנה ליד בית הקברות

רצינו לבקר את קרובי המשפחה.

להביא פרחים

ושי לחגים

ולאחל שינה טובה.

קרובים נחמדים.

לא שואלים שאלות

לא מטרידים,

לא מבקשים חלה צוחקת

ולא מטלפנים באמצע הלילה

כשהעצבים רוקדים.


היינו יכולים לבכות

על אבן מצבה.

צוחקים

דחינו למועד אחר

את הבילוי בחיק המשפחה.

                                 ספטמבר 1988

ספסל המנוחות

מול המפלצת

על ספסל המנוחות בגינה

יושבים זקן וזקנה.

סופרים שקיעות

מוחים זווית של פה

נוטפת במורד קמטים.

מחליפים מקל הליכה

באתון לבנה,

רחוב של עיר הומה

בשבילי פרדס,

נטוע בעולם שהיה.

אומרים, בניסיון לקום ,

יש מה לספר לילדים

בני החמישים

בביקור בבית הקברות

או ליד השולחן בערבי חגים.


מול המפלצת

בשיפולי המגלשה

עייפים

יד ביד, ראש על יד,

לפחות יחד, לוחשים.

                                ספטמבר 1988

חילוף

הייתי רוצה

את אימא ואבא

להשכיב לישון.

לכסות,

לתת נשיקת ליל מנוחה.

כאילו רק הגענו

מבית היולדות.

לחלוץ שַׁד

להחליף חיתול מלוכלך

ולשיר.

שיר ערש רך.

                          ספטמבר 1988

לא האחים גרים

בארץ האגדות

בגן עדן עלי אדמות,

הרבה דשא ופרחים

בתים קטנים

גגות אדומים

אין עשירים ואין עניים

וכולם עובדים.

עובדים ושרים.

עובדים ושרים.

שם נולדה לי ילדה.

באישון לילה

הרחק מרחם נלקחה

לבית הגמדים

ממלכת המלכה הרשעה.

אני בחיים והיא יתומה

במיטת ברזל לבנה

יפה כמו שלגייה.

אוכלת בוסר תפוחים.

לולא שער ראשה ארוך, כמו של אחותי,

לא הייתי מזהה

שזאת

הבת שלי.

                            אוקטובר 1988

סיגל חוזרת מפריז

אם אעצום עיניים

אם אישן

מעכשיו עד מחרתיים

אחמיץ את הרגע

(אני גם לא עייפה).

אם אשאר ערה

לא יזוז

לא יפנה מקום

לשנייה הבאה.

יקפיא עד

די.
                  אוקטובר 1988

סיגל בבית

מזרימת המים במקלחת ידעתי ,

מניסיוני האישי,

שיש לה רצון

להתחיל את הבוקר

נקי.


החזקתי אצבעות

כי ידעתי,

מניסיוני האישי,

שלא תמיד עיקר הכוונה

ולא תמיד מים וסבון

צובעים בניקיון.

                     אוקטובר 1988

בית

ילדים לא יולדים כך סתם לחיים

סם חיים לעת זִקְנה.

הורים זה לא שני ילדים

משחקים באבא ואימא,

רופא ובובה.

משפחה זה לא משחק

חד פעמי

שעמום של קיץ,

בילוי חופשה.


בית זה לא עֲרֵמַת בלוקים

ליד בניין חדש שבונים בשכונה.

שני ילדים,

משחק חד פעמי -

אבא ואימא, רופא ובובה

בין הבלוקים

בָּעֲרֵמָה.

בית חדש בונים בשכונה.

חוזה

שכחנו להכניס סעיף

בחוזה להשכרת הדירה:

"אסור להזיז!" בלילות,

שעות נשענה,

בכתונת לילה שקופה

בשני מרפקים על המזנון

אישה קטנה.


כמי שאבד לו עולם ומלואו

היא מסתחררת לאורך קירות הדירה

קלה כמו כתונת הלילה השקופה

שלבשה,

נשענת במקום שפעם עמד המזנון.

בחוזה הבא

נחזיר כל דבר למקום:

פרוסת לחם קימל שחור בחמאה,

ספל קפה פושר, כמו שאהבה

ומזנון.

ונלך הביתה

ונשכב לישון

וערים נחכה

לצלצול טלפון.

עד שיגיע לא נדע

אם

וכמה שנות קבר

מוחקות  מהגוף את הזיכרון.


                                    נובמבר 1988

אבא בן 80

משחקים כאילו -

מצטלמים כאילו

מאמינים שיש חיים

בבוידעם של הנכדים.


קבוצות מתרפקות

חיוכים מתפרקים

הפלשים בורקים

ואני במטבח שוטפת סירים.

שואלת "מה?"

להיות בעניינים.

שלוש פעמים צוחקים

ברביעית כועסים

בחמישית מרחמים

בשישית לא עונים.


מחר

אסדר באלבומים

תמונות חדשות

לבקרים.

                    נר חמישי של חנוכה דצמבר 1988

גלגול נשמה

אחרי חצות

ראשי מתגלגל,

אשמתי

נודדת בבית הקברות

מקשיבה:

אולי קר לה?

אולי היא צמאה?

אולי מנסה לצאת?

אולי האבן ששמנו עליה

כבדה? (לעזאזל, זאת הייתה הבחירה שלה)

ואם אשמע שריטת ציפורן

ארוכה? (שכחנו מספריים...)

ואם היא באמת ערה?

מניין אקח כוח

לגלגל מצבה

כאילו

היא כרית הנוצות

שקיבלנו בירושה?


בוא בוקר, גלגל מעליי

חשכת אמונה של ילדה

בעם הזבובים

המכריז עליי מלחמה,

כי הטחתי זבוב חורף שמן, מעצבן

במגבת אל קיר המטבח..

                                      פברואר 1989

"דירה להשכיר"

בכל פעם שהאדנית שלנו

מרימה פרחי ראש

וכל המביט בה אומר

בגאווה: בשנה הבאה

בשנה הבאה -

השכנים מעלינו משפצים

מטפטפים על העלים

גשמי בטון וסיד

וּבְרַד צבעי מתכת רעילים.

מרימים עיניים עוברים

ושבים ואומרים:
מה לבנים הקירות,

מה נוצץ המעקה,

מבריקים התריסים,

רק חבל

כל כך חבל

שלא תליתם

אדניות.

שלא גולשים

ראשי פרחים

ממעקה המרפסות

כמו בספרד

או דנמרק

כל-כך חבל...

                    מרץ 1989

סליחות

שלום,

את החלה שקניתי הבוקר בסוּפֶּר

אני מוציאה מהתנור

ומיד,

כמו בשלט-רחוק,

את אומרת ש...

חלה כמו אצלי...

ואצלך? היום?

בין ראש-השנה ליום הכיפורים?

אני סלחתי על הכול,

ובאשר לסליחות, שהייתי צריכה לבקש ממךְ,

אל תדאגי... על כל אלה

כבר ישלמו לי

לעת זקנה.

הפעם היינו רק שמונה -

מאלה שנותרו עדיין מסביב לשולחן,

יישארו לפחות סרטי וידיאו -

אני מגישה חזרת ודגים,

ומיד

אנחנו צוחקים -

מאז יום הולדתך השמונים

זוכרים -

"גפילטעפיש בלי חלה" ?!...


אני לא מבקשת ממךְ סליחה.

אל תדאגי, נוחי לך בשלווה.

אני

כבר אקבל את שלי

לעת זקנה.

                  ספטמבר  1991 - ראש השנה

.

קוזינה דור שני

פגשתי צל, דק וארוך.

שעת צהריים חמה,

שבוע אחרי ראש השנה,

יומיים לפני כיפורים,

דק וארוך, אבל,

ללא ספק,

צל.

חד-ממדי ושחור, זז ועומד,

ברוח שרב של סתיו,

תולה דרכי מבט אדום.

אמרתי: שלום, בקושי הכרתי.

אמרה : שלום, גם אני בקושי.

צללית של שָׁם באמצע הרחוב.

אבא ואימא, משום מקום,

בו השמש נמוכה והצללים ארוכים,

נשרו אל שלווה לא מודעת.

אבל פה, לא אמרתי, השמש גבוהה,

למה לא שרדת רב-ממדית,

כמו שזכרתי,

כמו שהבטחת.

                     ספטמבר 94 - לזכר ביצי. נכתב עשרה ימים לפני שכבר לא הייתה.

תורת השלבים

בהתחלה היינו ילדים

אחר כך אכלנו אצלה

בשבתות ובערבי חגים.

אחר כך לסירוגין.

אחר כך אכלה אצלנו

כל שבת שנייה

ובראשונה אצל ידידים.

אחר כך כל שבת

כל שבת

כל שבת

אחר כך בית חולים;

קרובים לפני השער

שתי שכנות,

אלמנה מקומת הקרקע

וזו ממול,

אחר כך שלושים.



כבר שנה הילדים

באים לאכול

בערבי שבתות וחגים.

בדידות

זמן תל-אביב

גבר מבוגר, איש

בסוודר אפור,

מפנק את עצמו

באמצע היום

ליד שולחן בבית קפה

קטן,

לבדו.

בלינצ'ס עם קצפת

וכוס שוקו חם.

מנגב זווית פה

במפית לבנה,

נשען לאחור.

אפילו פעם אחת

לא הפשיל שרוול

לא העיף מבט.

כנראה אין לו

שעון.

 

לילה עמוק

כשהטלוויזיה שותקת

והחושך יורד

בלחיצה על כפתור

הם יוצאים מכל נקבובית

גולשים במורד השערות

מתיישבים בגרון.

הראש על הכר

היד מתנדנדת

לפנים

לאחור

על הצד

על הגב

כר אחד

שני כרים

רגל על גוף שעל יד

ופתאום מתחתיו.

לא לחשוב

לא לראות

לא לשמוע

רק לספור.

ושוב מראשית.

עד מאה ועד אלף.

ושוב מראשית.

כחולות

אדומות

ירוקות

תמונות בספר

כְּבָשִׂים על קיר.

ארבעה חדרים

בעיר.

                  1988 

 

****

קמתי סוף סוף

כבר כמעט צהריים.

התלבשתי מהר

שלא אתפתה לשוב למיטה.

שתיתי קפה

מרחתי פרוסה בריבה.

צחצחתי שניים.

ירדתי לקנות עיתון.

שבתי, דפדפתי

כוס שנייה של קפה.

עברו שעתיים השעה שתיים.

כבר מותר לאכול ארוחת צהריים.

בברכה קבלתי רשות מעצמי

לשוב למיטה.

עוד לא נרדמתי

וכבר אני ערה.

"ערב חדש" בטלוויזיה

יעביר בשבילי מחצית השעה.

עוד נותרה "שש שעה רקובה"

כמו גדר תיל כמו משוכה.

תכניות ילדים עלבון

שאינו מתחרה בדממה.

שוב נשאבת לתוך השמיכה.

עוצמת עיניים.

עברה עוד רבע שעה.

יש שעון ויש רדיו.

צלצול בדלת

על בהונות מציצה.

תרומה? לחמנייה? תפוזים? ועד בית? עציצים למכירה?

על בהונות מתחפרת.

אין איש בבית.

אין מי שייתן, אין מי שייקח.

                                 פברואר 1988

****

הטלפון מצלצל אני קופצת

יש לי חברים!

- הלו?

- אפשר לדבר עם מר....?

-יהיה בבית רק בערב.

הטלפון מצלצל

- הלו?

- סיגל בבית?

- באוניברסיטה. תהיה, בבית שלה, יותר מאוחר.

הטלפון מצלצל

-כן...

- סוניה?

-מי?

- סוניה!

-טעות. איזה מספר צלצלת?

- זה לא 497321?

- אפילו לא על-יד.

מתחת לשמיכה יש הרבה חום.

תופסת יוזמה.

8 3 0 5 2 2 מחכה -

- זהו ביתם של... לא נמצאים עכשיו... אחרי הצפצוף...

מדפדפת בפנקס.

נאבקת בשפופרת כאילו יש לה כוח משלה.

- הלו?

- מנגינה... מונולוג... הזמנה לדיאלוג... צפצוף

- שתיקה -

עד שנת הוודקה של אחותי

יש לי עוד שנתיים

בגילי כבר הייתה בתוך הלגימה.

                                                  מרץ 1992

 

****

בתל אביב , בניו יורק,

בברלין או אפילו בטימבוקטו

(שם עדיין לא הייתי),

האיש שיושב מולי

מפר את הדממה

לטוב ולרע.


בתל אביב, בניו יורק,

בברלין או בטימבוקטו

אם לא יֵשב מולי,

או לא ינשום בכיסא הסמוך לשולחן הכתיבה

או בכורסה מול הטלוויזיה,

אם לא יעמוד ליד החלון,

ואפילו בחדר השני,

גם אטמי אוזניים

לא יועילו

נגד צעקת הדממה

בטוב וברע.

סמנטיקה

כָּל פַּעַם, אֲבָל כָּל פַּעַם, כְּשֶאֲנִי נִתְקֶלֶת בַּמִלָּה

"אַהֲבָה",

אֲנִי פּוֹתַחַת מִלּוֹן, רוֹצָה לָדַעַת אֵיךְ מְנַקְדִים אוֹתָהּ.

אָז מַה, אָז עַכְשָיו כְּשֶׁאֲנִי יוֹדַעַת, מְשַׁנֶּנֶת

וְלוֹמֶדֶת עַל-פֶּה: א' – פְּתוּחָה, ה' – חֲטוּפָה, ב' – קְמוּצָה,

אָז עַכְשָׁיו אֲנִי כְּבָר יוֹדַעַת? אָז מֵעַכְשָׁיו,

כָּל פַּעַם שֶׁאֶחְשׁוֹב, שֶׁנִּדְמֶה לִי, כְּשֶׁאָרוּץ בַּעֲרָפֶל,

אִם אֲשַׁנֵּן לְעַצְמִי:

א' – פְּתוּחָה, ה' – חֲטוּפָה, ב' – קְמוּצָה, אֵדַע?

וְאִם אֲלַמֵּד אוֹתְךָ וְתֵשֵׁב מוּלִי בַּכּוּרְסָה וּתְשַׁנֵּן –

א' – פְּתוּחָה, ה' – חֲטוּפָה, ב' – קְמוּצָה, תֵּדַע?

וְאִם תֵּדַע וְאִם אֵדַע....

****

איש בן ארבעים

כמו ילד קטן

זורק אבנים

על אישה בת שלושים.



איש בן ארבעים

כמו ילד קטן

מכניס לה אגרוף

של חול לבגדים.



איש בן ארבעים

כמו ילד קטן

הולך לאיבוד

בתוך הבדים.



איש בן חמישים

כמו ילד זקן

זרוק ועלוב

חבוי לטוב

בין הקפלים

של בת ארבעים.

                 פברואר 1983

זֶרֶמֶשִׁי

הרצונות שלי מתנקזים לאחד.

שתפתח את הדלת

תעמוד

תביט

ולא תגיד מילה.

תדע מה לא לבשתי

תחת רק חולצה

עד אמצע הירך.

תראה לי פצע חדש ליד הפה,

ולא תגיד מילה.

גם כשאגיע,

גם כשאניח ראש ואשקע

כמו זֶרֶמֶשִי

לא תגיד מילה.

רק תעטוף, ותעטוף, ותעטוף.

WILLOW, WILLOW, WILLOW

"רודפני זה השיר. כמעט ראשי

הנה אטה הצדה, לזמרו כמוה". *

* דסדמונה – "אותלו" שקספיר. תרגום: אלתרמן.

מלודרמה

למתוח את הרגע

שלא יופיעו

הכתובות

שלעד לא ייגמר.

להימס לתוך המתח

לאבד

ל א ט

ל א ט

כף רגל, שוק, ירך

ולעצור.

להדליק את האור.

שלא ישאב אותי הרגע

כמו צינור אחרי סתימה

בקול גרגור של הנאה.

ושוב מהתחלה

בקצב השהיה.

לתת לציפייה לעטוף אותי

במסה של אבק ירח

בחום של גלידה נמסה.

פניי לחות ברגע הפגישה.

                        מרץ 1988

חיה

לא נתתי לה

לקרוע בי

את קול הנשמה.

בכל פעם שהציץ

אפה השחור

הארוך מתחת לשמיכה

אמרתי: "את רעה".

לבדי

ולא נודע כי בא אל קברי

לא שאלתי מה רצתה?

למה הציצה?

ולמה כל כך מהר נפגעה?

ובשקט בשקט

יום אחר רגע

שנה אחרי שנייה

ועוד שנה, חיכיתי

שתציץ עוד פעם

שתקרע בי כל פיסה,

כל שסע

ושלא אפגע.

              מרץ 1988

****

רפרוף אֶלֶף

פרפרי ידיים

על חלקת

שדה גופי.

פולחן אביב

בכפורי.

       ינואר 1989

אמנזיה

מן המתוק המתוק הזה

נותר לי רק

טעם דלוח בפה.

מן הסוער הסוער הזה

נָחַתִּי על מים סלולים

ספינת מפרשים

בשעות השפל.

יציבה, שוקטת

בַּדַיי המדולדלים מצפים

למתיחת החבל

לתנודות

לגובה הגלים

וחרטומי תקוע

בצל זנבות העכברים.



טעם הזיכרון הנמס

כטעם הבחילה

אחרי הקצף.

נקודת חן ממאירה

טפטפת טיפות תאווה

(אתה היית אומר טיפות אהבה)

על רצפת הבית שלי

הממורקת.

אחרי שעה

חִצֵי בוץ מסמנים

את המסלול בו משכתי

אותךָ בין החדרים.

סמרטוט,

על ארבע,

שפשוף קל,

הרצפה

שוב מבריקה.



טיפה אחת השארתי,

עליה , יום יום

אני דורכת

ברגל

עירומה.

          מרץ 1990

למחרת

התשוקות באות למחרת.

כמו קצה של חוט

מציץ מתוך גרוני.



אתמול פתחתי דלת

חלולה.

חיוך מסך לבשתי.

קפה הגשתי

מעבר לשולחן.

מילים של חג

עברו עליי כמו עבודה.

ראיתי

מה שלא ראיתי

בעבר,

כשנגעת בי.



הלכת לפני שבאת -



היום,

כמו זנב נחש

רובץ על לשוני.

****

כל כך פשוט -

גבר

אישה

פגישה.

אותה מאה

אותה ארץ

אותה עיר

אותו רחוב

אותו מספר

אותה קומה

מאחורי אותה דלת

רק

לא

אותה שנייה.



כל כך פשוט –

שירה של מלאכים

שני אווירונים

בום על קולי

כנף דמיון

צונחת

מסוחררת

במעגלים.

****

היום מכל הימים

אתה דורך לךָ

בעיר שהיא כל יום שלי.

בלילה,

לִפְנֵי,

היה כל צעד -

צעד -

והעיר ריקה.

בבוקר

קפה, לחמנייה בדבש

וזר כלניות טרי.

          אפריל 1991

זיוניוני שכל

שאלתי, למרות שידעתי.

ענית.

צעקתי.

קול מנוע בתאוצה, מוזיקה,

קלאסית.

לא מזהה, לא שואלת,

ראש לחלון.

עצים נוסעים

בדים, בדים, נופלים

שתיקה נערמת ליד ידית ההילוכים,

קפל אחד על קפל.

כפל בדי בדים.

                יולי 1993

תוחלת

לאן לוקחים את האהבה

במקום בו אני מונחת

אם לא למקום כאב

ולא לרצח

על אחד המדרונות

של רחם, שלעולם לא יהיה

שוב יצרני.



במקום בו אני מונחת

על אחד המדרונות

של רחם צרכני

לאן לוקחים את האהבה

הצורחת, החורשת תלמים

ולא מנביטה אלא

מבט.

        מאי 1994

EXPERT

בשולחן על-יד,

הים דרך קיר זכוכית,

כיכר במרכזה דקל, וסככה.

רגע לים, רגע לשולחן.

זוג נשוי - הם לא.

הוא מנפח לה את הראש.

אני לא שומעת, אבל רואה.

היא

גם שומעת, גם רואה,

"תפסיק לנפח", ידיה אומרות .

אבל,

רגל על רגל,

נשארת.

"קומי, לכי" –

זה לא ענייני.

בשולחן,

מול הים יש רק אפשרות אחת -

להאמין.



כמה רחובות משם ופינה

אני

תמיד שוכחת שנהניתי,

אני זוכרת שהייתי פתיה.

                          אוגוסט 1994

שרב

בס"ה רצינו לזחול

כל אחד לחור שלו.

ולא זה מה שאמרנו. משכת תירוץ

"המכונית - את יודעת" (כאב ראש גברי )

קול ההתנצלות מתחלק במיומנות,

עירום מרגע שנולד.

אני מעבירה לטיפה דרמתית.

בולמת גרגור מתפרץ על סף בית הבליעה.

בודקת שלוש פעמים אם הדלת נעולה.

זה לא זה.

אני לא עומדת שוב

מול יומן פגישות אהבים סודי של אבא.

ואתה לא סופג שוב

גול - דוחה, משפיל – מאימא -

סוד, שעליו מדברים רק עם איש מקצוע.

ואני חשבתי

שאנחנו כבר מבוגרים.

ואני חלמתי

שאנחנו קרובים.

                    אוגוסט 1994

אמזונה בורגנית

אם לא הייתָ

אולי הייתי חובשת קסדה,

מוציאה את האופנוע מהחנייה

ובבגד עור

הייתי טורפת מסלולי המראה.



אם לא הייתָ.



אבל אתה מטלפן

ואתה יוצא

ואתה בא.

ומה יותר קל מחולצת טריקו

פשוטה.

ואת המצעים לפרוש,

ובטלפון להזמין ארוחה.

ויום יום,

מהמרפסת לצפות בךָ,

ממריא לצלילי המערכת

ממגרש החנייה.

****

נגעתי לזִקנה בקצות האצבעות

ולא נכוו. ולא כבה להט עור

בעור, ואור וגוף. והשדיים

לא שפעו חלב, ולא חיפשנו בם דבר -

מלבד רכות ורוגע.

ולא הפיץ ריחו בינינו,

ולא רבצנו שני פגרים.

הוא לא יוכל, הוא לא יוכל

לזיונים, זה סם חיים -

המוות.

                          1995
           

****

אהובי הנשוי

אוסף חיבוקים

כמו מצרכים

לשעת צרה.

אדיפוס 2005

אלוהים צוחק עד כאב בטן,

ושולח לי אצבע משולשת.

פרויד קורץ לי בעינו השמאלית

ואם היה אימא פולנייה היה אומר:

"אמרתי לך..."

בודהה וכל נציגי הניו-אייג' והמיסטיקנים

מנחיתים עליי סימנים, אותות ורמזים

ואני את הכתובות על הקיר

לא רואה.



לאבי

קראו חיים

לאחי הבכור, תינוק שנפטר

שנים לפני שפרצתי לעולם בצריחה,

קראו גדעון.



לאהובי הראשון,

רק בן 17 אבל כבר

דון ז'ואן בוגדני,

כמו אבא,

קראו אבי.



לראשון ששחרר אותי מהפחד

שיאמרו "זאתי נותנת, ממש זונה",

קראו חיים.



ולאהובי האחרון,

שעטף אותי בידיו הגדולות

כמו הייתי ילדה,

שהפך אותי רגליים למעלה וראש למטה

וניער אותי מכל השטויות,

שהיה בולם צחוק בכף ידו

כש"השמוצניקית" מקן צפון הייתה מציצה

והיה נועץ בי עיניים "מגולזזות"

כשהייתי כועסת

ואומר, "כמה שאת יפה",

לאיש הזה,

שבמשך שש עשרה שנה היה מטלפן

כל בוקר ל"בוקר טוב"

וכל ערב ל"לילה טוב"

ושוב ושוב כך סתם במשך היום,

קראו גדעון.



כשחזרתי מ"דרכו האחרונה",

בביתי,

שהוא קרא לו "גן עדן עלי אדמות",

התרוממו שלוש מרצפות מתחת לשטיח,

רצפת הבונבוניירה שלנו התפרקה.


                                                1.3.2008

אישה של אף איש

לא ידעתי שצל גדול

יורד אתי במעלית, שוחה אתי בברכה

חוצה אתי את הכביש,

עומד לצדי כשאני צופה בחלונות ראווה,

בסוּפֶּר, בעבודה,

בכל מקום, תמיד,

עוטף אותי מכל הכיוונים,

צל גדול, כנראה של אהבה.

לא היית בעלי,

ולא היה בינינו חוזה,

ואפילו לא אשליה של שותפות גורל.

לא מברשת שיניים ולא נעלי בית.

התחלה וסוף, ובין לבין רק מה שהיה.

ארוחה עם כוס יין

ים בחלון, כמו במסעדת יוקרה,

"רגעי קסם" ברדיו, תוספת נוסטלגית לנשמה

ומיטה.

קונצרטים שתמיד מפתיעים,

מה יגידו השכנים?

ושעת הזיכרונות, אחרי מעשה האהבה,

גוף ונפש עירום ועריה.

וטלפון כל בוקר –

" קדימה לעבודה"

וכל ערב –

" ראשך על הכר קטון ויקר".

ואהובי

ואני אוהב אותך.

וצלצול מהמכונית "אני מרגלותייך" ,

ובדלת,  בכל יד שקית של פינוקים:

"רגע, לא כמו טרומפלדור",

ורק אז, בשתי ידיים חופשיות

חיבוק "אָרִים אוּן אָרִים",

 גן עדן עלי אדמות.

"שטורם אין בוך" בכל פרידה

לפני שהדלת נסגרת אחרי הנשיקה.

אתה ברחוב, אני בחלון,

ובינינו רק מבט.

איך עומדים בחלון בלי לראות אותך חוצה, מרים מבט, מתקדם ברחוב, נעצר בעיקול, ושוב מבט?

איך מפסיקים לראות אותך פותח את דלת המכונית, נכנס לתוכה, סוגר את הדלת, מתניע, מאותת ויוצא בדרך הביתה?

לא היית לי בית, לא היית לי משפחה, לא היית לי ביטחון כלכלי, לא הבטחת לי דבר, לא דרשת ממני כלום, לא מכרת לי שום אשליה , היית לי כל מה שאני צריכה כאישה.

                                                   מרץ 20008

על הסף

נופו העלום של ים המוות ניצב כנד,

ואני

כמה מגוחך,

את חידושי הנייד

גייסתי, ללא הצלחה,

כדי לחבר אותך לחיים.

.

נופו העלום של ים המוות ניצב כנד,

ואני

כמה עלוב,

בנפלאות הגלישה במחשב

הפלגתי, ללא הצלחה,

כדי לחבר אותך לחיים.



נופו העלום של ים המוות ניצב כנד,

ואני

כמה אירוני,

את כפות רגליך הנפוחות

שלחתי, ללא הצלחה,

לצעידה בשדרות ההומים

כדי לחבר אותך לחיים.

.

נופו העלום של ים המוות ניצב כנד,

ואני

באשליית כל יכולה,

התעקשתי לחבר אותך לחיים

בשטויות של יבשת ננטשת.

                               ‏26/04/2008 

שקיעה

הנוף שאהבנו עדיין נשקף מבעד לחלון,

הים ים

השקיעה שקיעה

האינדוסטריאלי אינדוסטריאלי

האור מתחלף מרגע לרגע

הזיכרונות טורפים את המראות.



בוא אהובי,

לצבוע את הים,

להנמיך את השמש,

לטשטש את האינדוסטריאלי

עד שיופיע כתמונה בצבעי מים

במסגרת החלון בשקיעה.



בוא אהובי,

למחוק את הים, את האור, את הרחוב

שב מולי לארוחה, הנה הפותחן,

בקבוק היין האחרון שקנית

עדיין פקוק

אבל את המצעים החלפתי.



בוא אהובי,

הנוף שאהבנו עדיין נשקף מבעד לחלון.


                                                           16.7.08

סדר משפחתי

ערב פסח,

לִפְנֵי,

השולחן שערכת ואישה נרגנת

שדווקא יצא לה לא רע,

הציפייה לבן שיגיע

לאחר שהארוחה התקררה.

הבת שנטשת צוחקת עם כל בני משפחתה;

אחיך עם כל החמולה;

ואני

שרה עם הבנות והנכדים.



אני מברכת על הסדר שנחסך ממךָ.

אשתך והבן לא רוצים לתת לבתך הבכורה חלק בירושה

והם במשפטים.

בתך נסעה לנורמנדי ולא ישבה בסדר עם המשפחה.

לגיסתך יש פרקינסון והעתיד לא ממש סיבה לחגיגה.

ואני ישבתי עם הבנות והנכדים ושרתי שירים

אבל הייתי חולה.

הגפליטעפיש מקיטון היו נהדרים, החזרת חריפה,

מרק הסלק הצליח וגם הכופתאות

ובטח היית מבקש

שאשמור לך טעימה.



בלילה במנזר, אחרי חצות,

צלצל הנייד

בשעה שוודאי היית מתקשר ל"לילה טוב"

ולשאול איך היה.

זה היה מספר חסום ואיש לא ענה

האם ניתן להתקשר מהעולם הבא?

                                               11/04/2009

תחליף עלוב לאהבה

אם אני כבר פה

אם אני עדיין פה

אם כף רגלי גולשת

והראש כואב לעתים קרובות

אולי יבוא לפחות עוד

יום אחד של אהבה.



אם אני קמה כל בוקר

וכל ערב עדיין שוכבת

לישון

אם אצבעותיי עדיין גולשות

במקלדת ומסמסות והראש

עדיין כואב לעתים קרובות

אולי יבוא לפחות עוד

יום אחד של אהבה.



חשבתי לכרוך את חיי

בספר שירים,

למזמז שורות

לנשק מעריצים,

ללקק למבקרים

לקלל עד אורגזמה.

אבל אני גרידית,

שיבוא לפחות,

לא יותר ולא פחות,

עוד יום אחד של אהבה

אתךָ...



אם נתלים בכוכבים

נשארים רק עם רהיטים

קמים כל בוקר.

ובערב שוכבים

לישון

וימים של אהבות

מוקלדים במחשב,

ליורשים.

                                    11/04/2009

 

"גיי קאקן אויפן ים"

ספר הפשלות שרצית לכתוב

לא נכתב

כי אין איפה,

כי אין פינה של נתק,

כי לבד לא הולך,

וביחד אין מקום מילוט...

בלונדון, רק בלונדון

אולי בצימר בגליל

רק אם תבואי כל לילה

אז באתי בלילה

לטיפול נמרץ

לפשלה הכי גדולה

כי אתה אף פעם לא חולה

אולי קצת מצונן.

בזהירות, אני תמיד מציעה "אולי רופא"

בכעס, אתה תמיד עונה

"את עוד תעשי ממני חולה".

בשיחת טלפון הזויה

ב- 1:30 בלילה

אמרת "יותר טוב" -

בבוקר נפלת.

פישלת אהובי מרוב פחד מוות

ואני פישלתי מרוב התחשבות

ו"גיי קאקן אויפן ים",

להיפטר ממשקל עודף,

לצוף על גב הכאב,

להתחרמן בדמעות

להימלט הכי רחוק שאפשר

כדי להתרסק שוב ושוב

על השקף שרק אני רואה.

                                           13/04/2009              



‏פּוּסְטֵמָה – מתוך הוויקימילון

[סלנג, כינוי גנאי] אישה מציקה ומאוסה

 

ספר הפשלות שלךָ

"פּוּסְטָה נַמְבֶּר ONE" –

ערך בוויקיפדיה וכמה ספרים;

"פּוּסְטָה נַמְבֶּר TWO" –

פרס ישראל, ובת משותפת;

"פּוּסְטָה נַמְבֶּר THREE" -

בן משותף, זיכרונות של השד יודע מה

וכל הרכוש והזכויות בנכסי הרוח.



באיחור שלושים שנה,

לא "פּוּסְטָה נַמְבֶּר FOUR",

לא ספר לא פרס,

לא בת משותפת וגם לא בן.

שלושה עציצי רקפות,

תמונה במסגרת כסופה,

סיפור השיירה ל"בר גיורא"

שכתבת,

מול אוהביך שנותרו ללא זכויות,

בחום השמש החורפית.

                                        13/04/2009

מעבר חצייה

בכפות רגליים נפוחות,

במוקסין או אדידס

חצה אהובי את מעברי החצייה

בֵּינֵךְ לביני.



יצא בעלךְ מקירות הבית

ונכנס אהובי לַחֲלוק חיבוקים.



איך חצו כפות רגליו הנפוחות

את חֲדָרַיִיךְ?



אולי

לאחר שחצה את כל הקווים

יזכה לאיחוד חדרי הלב

בַּתַּכְרִיכִים.


                            ‏05/04/2010

****

אוהבת ונאהבת

עוצרת מול המראה:

"היש יפה ממני במדינה כולה?"

וטופפת עירומה

למיטה.



ללא מי שיאמר:

"איזו מאהבת יפה יש לי"

חולפת ביעף

מול המראה

גוררת גוף

עטוף תכריכים

למיטה.


אף פעם לא עירומה.

                              ‏14/08/2010

חלום בלהות

הייתי אתךָ הלילה

והיו שם רַבּוֹת

בלונדיניות וגבוהות.

במלוא קומתי חתרתי

אל בין רגליך

ונותרתי רחוק.

                        ‏19/12/2011

פרידה

נפגשנו באיחור של שלושים שנה.

המוות הפריד בינינו, לא בגידה,

לא קללה, לא ברכה וגם לא נחמה.

קריסת הגוף,

יציאת הנשמה

עובדה.

                            ‏13/01/2012

ואין מצבה

בעיני רוחי

אני חופרת בתלולית

מרימה את גופך העטוף

ומחבקת אותך חיבוק נוסף

ועוד אחד ועוד אחד

ועוד אחרון אחרון בהחלט

ואולי לא מניחה

אולי חבוקה אני צוללת

אתךָ

ואולי עפה.


כל זאת בעיני רוחי

אבל אני עדיין שפויה

קונה אדנית קקטוסים

וזר פרחים,

חופרת גומה בעפר,

וטומנת בקבוק פלסטיק קטום,

ומכניסה אבן לתוכו,

וממלאה מים,

ועומדת.


חודש אחרי

התלולית

האדנית

בקבוק הפלסטיק

קטום

זר פרחים

מים


כוסות רוח למוות

כוסות רוח לשפיות


                            יולי 2008

ירושה

טלפן אחרי חצות

נפל בבוקר

מת לפני חצות

כמעט יממה

בחיי מי שהיה לי עולם ומלואו

ולא הותיר לי דבר

מלבד

זיכרונות

וחרדה

מפני אובדן הזיכרון.

                                    ‏04/10/2009